אי שם באוגוסט 2017 הקמתי קהילת פייסבוק למנהלי קהילות מנוסים.
החלטתי להקים אותה כשהרגשתי שאף אחת מהקבוצות הקיימות למנהלי קהילות לא נותנת מענה לצרכים שלי, ורציתי יותר. אז הזמנתי אליה אנשי מקצוע שהכרתי בפעילויות שנכחתי בהם, מקבוצות קיימות ומהכרות אישית, ויחד התחלנו לדבר על קהילות. כל אחד ואחת מהכיוון שלה.
אחד מהחברים שהצטרף אליה הוא בן מורג. הפוסטים של בן תפסו אותי בכל פעם מחדש – הוא תמיד הצליח להביא פן תיאורטי לתחום וחוץ מזה שמעתי עליו הרבה דברים טובים בכל הניוגע להובלת "הרשת"; קהילת צעירים בבאר-שבע שעניינה אותי מאוד.
באחד הפוסטים שפרסם בקבוצה – שאלתי את בן האם הם הפכו את "הרשת" למודל שאפשר לשכפל למקומות נוספים. האמת היא, שבסתר ליבי, ממש רציתי שתהייה לי רשת משלי באיזור המגורים שלי וחשבתי לנסות לשכנע אותו לפתוח קהילה כזו גם כאן. אז שאלתי.
בן ענה לי שהם הולכים ממש אוטוטו להשתתף בהאקתון מטעם "השל" בניסיון לשכפל את המודל שלהם לערים נוספות. מיד זיהיתי הזדמנות: נושא שמאוד מעניין אותי, אנשים שמעניינים אותי ואתגר. "אפשר להיות זבוב על הקיר?!", כך שאלתי אותו, וכמה דקות אחר כך כבר נרשמתי.
פיניתי יומיים בלו"ז מעכשיו לעכשיו ומצאתי את עצמי משלמת דמי השתתפות (!) כדי לעזור לקהילה שאין לי שום מושג עליה. האם השתגעתי?
זו הייתה אחת החוויות הטובות בחיים שלי.
ישנתי 3 שעות בלילה, על אדן חלון עם כריות ושמיכה דקיקה, ונהנתי מכל רגע. החיבור עם בן ומתן (סעד) היה מיידי ומצאתי את עצמי לסירוגין מובילה שיח, עוזרת מנסיוני כמובילת קהילות בפריסה גאוגרפית ובעיקר – הופכת לחברה.
הייתה לנו קבוצה מעולה שהתוצרים שלה אפילו זיכו את "הרשת" בפרס מקהל השופטים!
וזו רק ההתחלה. כמה חודשים אחר כך הם שכרו אותי לכתוב איתם את מודל הרשתות שלהם ועד היום אנחנו חברים טובים. את בן אפילו ראיינו לפרק בפודקאסט 'ביסמוט ויפרח'.
אז מה תקחו מהסיפור הזה לחיים האישיים שלכם?
הזדמנויות דורשות מאיתנו לפעמים לשנות מסלול מהר. בלי לתכנן. ואפילו להשקיע כסף!
הכי חשוב לדעת מה מעניין אתכם כדי לבחור את ההזדמנויות כשיגיעו (והן מגיעות – תמיד), וללכת בלי לצפות לשום דבר בתמורה. פשוט לעשות את ה-הכי טוב שלכם כל הזמן ולהיות נוכחים באותו הרגע.
אני בחיים לא הייתי משערת שמהשתתפות בהאקתון אקבל הזדמנות נדירה להכיר חבר'ה טובים ואפילו עבודה. אבל הייתה לי תחושת בטן טובה וזה הספיק.
זוכרים שחיבורים מזיזים הרים?
עד הפעם הבאה,
הדר